<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ה' שער ג'</h1>
<h2>דף קכו:</h2>
האומר איש פלוני בני [בכורי] לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש עם אחיו, לא אמר כלום, שהתנה על מ"ש בתורה. אבל אם הוסיף בדבריו ואמר הבכור לא יטול פי שנים אלא כשאר הפשוטים, או שאמר פלוני בני לא יירש עם אחיו אלא אני נותן כל הנכסים לשאר הבנים, דבריו קיימים, שהרי נתנם במתנה לשאר ולא נשארו שם נכסים בירושה שנאמר בהם שיהא כמתנה על מה שכתוב בתורה. וה"ה אם אמר בלשון ירושה יירש [פלוני] כל נכסיו, דבריו קיימים, ואליבא דרבי יוחנן ואע"ג דקא מעביר נחלה מאידך. ודוקא בכי האי [גונא], אבל אם [אמר] לא יירש או לא יטול בני, לא. וטעמא דמילתא, דכיון דלא אמר בהדיא פלוני ופלוני יירשני, אשתכח שעדיין לא העביר הירושה ממקומה, שהרי לא הקנה אותה כלל לאחד מהן כדי שתסתלק מן האחר. וכיון שלא העביר הירושה, ממילא נפלה הירושה לההוא בן בין הבנים, משא"כ באומר יירש פלוני כל נכסי דנסתלקה הירושה מהשאר. ובחנם תיקנו ונהגו העולם למי שמוריש נכסיו לאחר כשבנו אינו נוהג כשורה, שמשייר חמשה דינרים לזה הבן. כי מכיון שמוריש כל אשר לו לאחר או נותן במתנה, ממילא מסתלק מזה הבן, ותו לא בעי מידי. והיינו דאמרינן בגמרא [קכ"ז ע"ב] ולא יהא אלא אחר, ופירש רבינו שמואל לא יהא האי בכור אלא אחר, אדם נכרי, ואעפ"כ יכול ליתן במתנה כל נכסיו. ואע"פ שכתב רב האיי בתשובותיו הכותב נכסיו לאחרים ולא הניח לבנו כלל הוי מתנה על מה שכתוב בתורה, הרב בעל העיטור כתב לא דייק לן.
<h2>דף קכט:</h2>
שכיב מרע שאמר על מי שראוי ליורשו נכסי לך ואחריך לפלוני, אפילו אותו פלוני נמי ראוי ליורשו, אין לו במקום ראשון כלום, שאין [זה] לשון מתנה אלא לשון ירושה וירושה אין לה הפסק. אבל אם אמר בפירוש בלשון מתנה, נתתי לך ואחריך לפלוני, מת ראשון יחזרו לשני. דהא אין ירושה אלא לשון מתנה. וכן פירש רבינו זרחיה הלוי. ובשם הגאונים דאפילו בלשון מתנה אין לה הפסק, דירושה היא, וכן [כתב] ר"ם פי"ב דכל לשון מתנה ליורש לשון ירושה היא ואין לה הפסק. ובריא שנתן מתנה בענין זה אפילו אין ראוי ליורשו אין לשני אלא מה ששייר ראשון. שכיב מרע שאמר נכסי לך ואחריך לפלוני, וראשון ראוי ליורשו, ופירש ואמר "לא משום ירושה אני נותן שאין לה הפסק אלא משום מתנה והרי הפסקתיה", השני קונה מה ששייר ראשון. ר"ם פי"ב ואיתה פרק יש נוחלין. מי שאמר נכסי לפלוני ואחריו לפלוני, מת הראשון קנה שני. מת שני, הרי אלו של יורשי שני. מת שני בחיי ראשון, הרי הנכסים של יורשי הראשון. היו כתובת אשה או בעל חוב על הראשון, ובאו ב"ד להפרע מנכסים אלו, אע"פ שהראשון קיים אין ב"ד מגבין אותם מגוף הנכסים, אלא מהפירות [בלבד] שמין להם. מת הראשון ובאו בעל חוב ואשתו לגבות מנכסים אלו, אין מגבין להם כלום, אפילו עשאם אפותיקי או ייחדן לאשתו בכתובה, אלא הם לשני. ר"ם פי"ב דמתנה.
<h2>דף קל.</h2>
מתנה שכיב מרע שאמר בני פלוני יירשני, ה"ז יורש אותו לבדו ולא שאר הבנים, וכן בת בין הבנות, או שאר יורשים, דבריו קיימים. אבל הבריא אין דבריו קיימים.
<h2>דף קלג:</h2>
הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשוי אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו. ולית הלכתא כרשב"ג דאמר כשלא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב, אלא אפילו מברא בישא לברא טבא לא תהוי במעבורי אחסנתא. ירושלמי [ה"ו], אמר ר' אבא בר ממל הכותב כל נכסיו לאחרים והניח את בניו, עליו הכתוב אומר [יחזקאל ל"ב] ותהי עונותם על עצמותם.
<h2>דף קלד.</h2>
האומר זה בני נאמן ליורשו ולפטור את אשתו מן היבום. וזה אחי אינו נאמן בשיש כאן שני אחים ובא אחד ממדינת הים ואמר זה אחי אינו נאמן להסיר חלק האחים ולהמעיטו. אבל בחלקו המגיע לו נוטל, דהודאת בע"ד כמאה עדים דמי. ואיתה פרק יש נוחלין. שנים שבאו ממדינת הים, אע"פ שמשאם ומתנם ומאכלם ומשקם כאחד, ומת אחד מהם, אין חבירו יורשו. ואם היה נוהג משום אחוה יורשו. ונפקא מינה, שב"ד לוקחין נכסי המת עד שידעו מי הוא הקרוב ליורשו. נפלו לו נכסים לזה שבא ממדינת הים, ירשו אחיו עמו, שהרי הודה שהוא אחיהם. ואיתה בתוספתא [פ"ח ה"ב] ור"ם פ"ד דנחלות.
<h2>דף קלה:</h2>
מי שמת ונמצאה דייתיקי קשורה לו בירכו שהוא מתנת שכיב מרע ובלא קנין, הרי זו אינה כלום. ואם בקנין, קנו. דמשעת קנין שעבד נפשיה ואע"ג דלא מטא שטרא לידיה. ואיתה פרק יש נוחלין. שלא כדעת רי"ף ור"ם, דכתב[י] דאפילו בקנין עד דמטי שטרא לידיה, כאביי דאמר עדיו בחותמיו זכין לו. כן דעת הרשב"א. המזכה לאחר, אפילו ע"י אחד מן היורשים, זכה. ולא אמרינן תהיה כמו שלא יצאה מתחת ידו, שהרי היורש ראוי ליירש בה ומתנה זו אינה אלא לאחר מיתה. קמ"ל כיון שזכה לו מחיים על ידו נעשית ידו כיד המקבל. כן כתב הראב"ד גבי אותה משנה דפרק מי שמת ונמצא דייתיקי וכו'. עוד כתב בשטר כזה אין אומרים אין שטר לאחר מיתה. המזכה בשטר צואה ע"י אחר, כגון שאמר זכה בזו הצואה לפלוני, כאילו ציוה בפניו שיעמדו במה שכתוב בה דמי, לפיכך דבריו קיימים. כן [כתב] ר"י ן' מיגש. וכן [כתב] רבינו שמואל האומר נכסים הכתובים בשטר זה אני מקנה לך בקבלת השטר שתקבל ממני, הרי זה קנה. דלא גרע מצואת פיו. המחייב עצמו בשטר בסך ידוע לשם פלוני, ונתן לו לאותו פלוני השטר, ואמר לו הנה בידך עד שאומר לך מה תעשה, ומת, ה"ז אינה כלום. ר"ם פ"ט דמתנה. ולפי שיטתו אפילו בקנין. אבל לפי שיטת הרשב"א, אם יש בו קנין, מכי נטל קנין שעבד נפשיה, וזכה מקבל המתנה אם לא אמר כלום בה קודם שימות. דייתיקי הוא כמו סימן טוב, דא תהא למיקם ולהיות, לומר אע"פ שאני מצוה זה אקום בע"ה.
<h2>דף קלו.</h2>
הכותב נכסיו לבנו מהיום ולאחר מיתה, האב אינו יכול למכור מפני שהן כתובין לבנו, והבן אינו יכול למכור מפני שהן ברשות האב. וכתב רב נחשון, נהגי במתיבתא בממון (בגטין) [כגטין] דכתבי מיומא דנן ולעלם, ולא סמכי אזמנו של שטר מוכיח עליו כרבי יוסי. ור"ם פי"ב דמתנה [כתב] שטר מתנה שכתוב בה שיקנה פלוני שדה פלונית לאחר מיתה, בין שהיתה בשטר קנין בין בלא קנין, כיון שכתוב בה זמן, ובזמן הזה חי היה, הזמן מוכיח עליו שמחיים הקנה לו ואינו זוכה אלא לאחר מיתה וכו'. ולפיכך אע"פ שלא כתב בה מהיום ולאחר מיתה השטר קיים. וזה שכותבין בכל המתנות ובכל הממכרות "מעכשיו", אע"פ שיש בשטר זמן, להרויח הדבר כותבים אע"פ שאינו צריך.
<h2>דף קלז.</h2>
הכותב נכסי לך ואחריך לפלוני, ומכר ראשון ואכל, אין לשני אלא מה ששייר ראשון, כרשב"ג וכההוא דאמר איזהו רשע ערום זה המשיא עצה למכור בנכסים כרשב"ג. וכן פסקו רי"ף ור"י ן' מיגש והרש"ם. ורבינו חננאל שפסק כרבי, לא נראין דבריו כמו שכתב רי"ף. ואיתה פרק יש נוחלין. ואם נתן הראשון במתנת שכיב מרע לא קנה הלוקח, דמתנת שכיב מרע לא קניא אלא לאחר מיתה, וכבר קדם אותו שני דואחריך, ואיתה התם.
<h2>דף קלז:</h2>
האומר נכסי לך ואחריך לי, אי נמי נכסי לך כל ימי חייך, אם מת יחזרו ליורשי נותן, שהרי זכותו של נותן עדיין קיים. ולא גרע מהאומר נכסי לך ואחריך לפלוני מעכשיו. אלא דעדיף מיניה, דהתם אמר אחריך, דאפשר ומה שישאר אחריך (לפלוני) מעכשיו לפלוני [קאמר]. והכא לא אמר אלא נכסי לך כל ימי חייך, ואפילו [נמי] אמר "ואחריך לי", אין הכונה לומר מה שישאר אחריך אלא [לומר] שתפסק המתנה לכשימות, לפי שלא נתנן לו אלא לימי חייו. כן כתב הרשב"א.
<h2>דף קלח.</h2>
האומר תנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני וארבע מאות לפלוני, ובא בעל חוב דנותן, גובה מכולם לפי מה שנטל כל אחד. אבל אם אמר ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני אינו [גובה] אלא מן האחרון בתחלה, ואם לא השלים לחוב גובה משלפניו. ואיתה פרק יש נוחלין. האומר יתנו מאתים זוז לפלוני ושלש מאות לפלוני והשאר יירש פלוני היורש. יצא עליהם כתובת אשה ובעל חוב, גובה מזה שיירש הנכסים. ואיתה בתוספתא [פ"ט ה"ד]. והטעם כתב הרשב"א משום דיורש כרעא דמורישו ובמקומו הם עומדים, ונכסי ירושתם כבני חורין, ומקבל מתנה כמשועבדים, ואין גובין ממשעבדי במקום שיש בני חורין. ומתנות שכיב מרע שהם כמשועבדים מוכח פרק הניזקין [נ' ע"ב] בראשו. מי שאמר יש לי ביד פלוני מנה וביד פלוני מאתים, ובתוך דבריו אמר תנו מאתים זוז לפלוני, אין נותנין לו [כל המאתים זוז מיד], אלא לפי [חשבון] שיקבצו מאותם שאמר שהיו חייבים לו. כן כתב הרשב"א שמצאו בתוספתא [שם].
שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לבני בכורי כראוי לו, וכן לאשתו כראוי לה, נוטלן ונוטל חלק בכורה, והאשה הכתובתה. ואם אמר בבכורתו או בכתובתה, אין להם אלא הבכורה והכתובה, או המאתים זוז, מה שירצו יותר. ואיתה פרק יש נוחלין.
<h2>דף קמז.</h2>
מי שהיה חולה ומוטל במטה, ואמרו לו נכסיו למי, ואמר [שיש לו בן או] דומה שאשתו מעוברת, עכשיו [שאין לו בן או] שאינה מעוברת נכסיו לפלוני, ונודע שיש לו בן או שהיתה אשתו מעוברת, אין מתנתו מתנה, ואפילו הפילה האשה או מת הבן. ואיתה פרק מי שמת ור"ם פ"ח דמתנה.
<h2>דף קמז:</h2>
ואין היורש יכול למחול ולהפסיד למקבל המתנה. וכן [כתב] ר"ם פ"י דמתנה.
<h2>דף קמח.</h2>
שכיב מרע שאמר הלואה שיש לי ביד פלוני תנו אותה לפלוני, דבריו קיימים וא"צ למעמד שלשתן.
<h2>דף קמח:</h2>
ושכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים, אם כמחלק מת קנו כולן, עמד חוזר בכולן. ואם כנמלך מת, קנו כולן, אם עמד אינו חוזר אלא באחרון, סתמיה דשכיב מרע מידק דייק והדר יהיב. ואיתה פרק מי שמת בשם רב נחמן. ותו התם, שכ"מ שכתב כל נכסיו לאחרים אע"פ שלא קנו מידו (ו)עמד אינו חוזר, חיישינן שמא יש לו נכסים במקום אחר. ומתניתין דקתני לא שייר קרקע כל שהו אין מתנתו מתנה, באומר כל נכסי, והכא בשאמר נכסי. שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחד ומקצתן לאחר, נמצא שחוזר במתנה בקצת, הויא חזרה בכולהו ושני קנה ראשון לא קנה. ושכיב מרע שהקדיש כל נכסיו או הפקירן או חילקן לעניים, אם עמד, אם חוזר או לא סלקא בתיקו. וי"א דהוי תיקו דממונא ולקולא ואם עמד חוזר, וכן [כתב] ר"ם פ"ט. וכן [כתב] הרשב"א משום דשכיב מרע הוא כמוחזק ומי שבא להוציא עליו הראייה כן כתב פרק גט פשוט. וי"א דהוי תיקו דאיסורא ולחומרא ואם עמד אינו חוזר.
שכיב מרע שאמר יטול פלוני נכסי או יזכה פלוני או יחזיק, כולן לשון מתנה הם וקנה. והרשב"א [כתב] דאף בבריא קנה, שסובר שכל מה שאינו קונה בבריא אינו קונה בשכיב מרע.
<h2>דף קמט.</h2>
שכיב מרע שמכר כל נכסיו, אם עמד ואיתנהו לזוזי בעינייהו אינו חוזר, דהו"ל כמשייר. ואם פרעם בחובו חוזר. ואיתה פרק מי שמת. וכן דרך ר"י ן' מיגש. וכל המפרשים [כתבו] בדרך אחרת דאדרבא איתנהו חוזר, פרעוהו אינו חוזר, דאיתנהו הוי כזבין ולא איצטריכו ליה זוזי דפרק אלמנה נזונת [צ"ז ע"א]. וכן פירש רבינו חננאל וכן ר"ם פ"ט. שכיב מרע שאמר שיש לפלוני אצלו כך וכך, הודאתו הודאה גמורה כבריא, ואם עמד אינו חוזר, וא"צ נמי לאותם עדים, כדאיתא פרק גט פשוט [קע"ה ע"א] דאין אדם משטה בשעת מיתה. גר שנתן במתנת שכיב מרע, י"א דמתנתו מתנה, ור"ם [כתב] דאין מתנתו מתנה כירושתו שאינה ירושה, פ"ט כתבו. שכיב מרע שציוה ליתן לגוי מתנה אין שומעין לו, שזה כמי שציוה לעבור עבירה מנכסיו (ו)ר"ם פ"ט.
<h2>דף קנ.</h2>
שכיב מרע שאמר מטלטלי לפלוני, מני תשמישא איקרו מטלטלי, לבד מחיטי ושערי וכיוצא בהם. אמר כל מטלטלי, הכל בכלל לבד מרחיים התחתונה. ואם אמר כל דמטלטל, אפילו רחיים התחתונה בכלל.
<h2>דף קנ:</h2>
אמר נכסי לפלוני, כל המטלטלין והקרקעות והעבדים והשטרות והמעות והבהמה והעופות והתפלין עם שאר ספרים הכל בכלל. ואיבעיא להו ספר תורה אם הוא בכלל נכסים, ותיקו, ואם תפס אין מוציאין מידו, ואיתה פרק מי שמת.
<h2>דף קנא.</h2>
ותו התם אימיה דרמי בר חמא כתבתינהו לנכסיה באורתא לרמי בר חמא, ובצפרא כתבתינהו למר עוקבא בר חמא, ומתה. ואסיקנא דהוו דמר עוקבא, דכל שאילו עומד חוזר חוזר במתנתו בין לעצמו בין נתנן לאחר.
שכיב מרע שאמר תנו שטר חוב שיש לי על פלוני לפלוני, לא קנה אלא הנייר בעלמא לצור על פי צלוחיתו, עד שיאמר "הוא וכל מה שבתוכו", כטעם שאמרנו דאין להוסיף בדברי שכיב מרע. וכשאמר "וכל שעבודא דאית ביה" קנה המקבל.
<h2>דף קנג.</h2>
ובריא שכתב ונתן מתנה, וכתב בשטר "מחיים ובמות", מתנה גמורה היא מחיים שהרי כתוב בה "מחיים". וזה שכתוב "ובמות" כמו מעתה ועד עולם. וכן [כתב] ר"ם פי"ב דמתנה. וכן היא פרק יש נוחלין וסבריה דשמואל.
מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה שמתוך חולי זה שציוה בו מת, ואין העדים מצויין לשאול בהן, אע"פ שהרי אנו רואים שהמצוה מת וקברו מוכיח עליו, המתנה בטילה, שאין מיתתו ראייה, שמא עמד מאותו חולי ואחר כך חלה ומת, ולפיכך המוציא יביא ראייה שמתוך חולי שנתן מתנה זו מת. וכמו שכתב רי"ף פרק מי שמת ור"ם פ"ח דמתנה. והרמב"ן בתשובה, מתנת שכיב מרע שאין כתוב בה "ומגו מרעיה איתפטר לבי עולמיה", ובאו עדים ואמרו שלא ראו אותו שעמד מאותו חולי, דעתי בזה, שהמתנה בטלה, לא ראינו אינה ראיה. ומ"מ יכולים העדים לסמוך על פי נשים ועבדים המשמשים אותו, שאם היו שואלים עליו תדיר ואומרים להם הכביד ומשעה שציוה מתנתו יש עליו קול ואומרים תמיד הכביד ה"ז בחזקת מת מאותו חולי.
<h2>דף קעג.</h2>
אחד מן האחים ששטר יוצא מתחת ידו, עליו להביא ראייה שאביו נתנו לו. וראייה בשטר ולא בעדים, דאין אותיות נקנות במסירה. ואי מתנת שכיב מרע אפילו בעדים, כי דברי שכיב מרע ככתובים וכמסורים דמו. כן [כתב] רי"ף.
<h2>דף קעד:</h2>
שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר מנה לפלוני בידי, נאמן, חזקה אין אדם עושה קנוניא על ההקדש. ואיתה פרק גט פשוט. והרי"ף [כתב] דוקא דאיכא בידיה שטרא דמקויים, והיכא דליכא שטרא דמקויים, ואף ליכא שטרא כלל בידיה, (ו)אי אמר תנו נותנין. ור"י ן' מיגש [כתב] אי אמר בשעה שהקדישן מנה לפלוני בידי, ואמר תנו, אפילו לא נקיט שטרא בידיה. אבל אם אמר לאחר שהקדישן, אע"ג דאמר תנו, אין נותנין. ודבריו מגלה על דברי רבו דמילתיה דרב הונא באם אמר תנו ונותנין, דוקא בשעה שהקדישן.
<h2>דף קעה.</h2>
צואת שכיב מרע, אע"פ שכתבוה העדים מדעתם, כמלוה על פה דמי ויכול היורש לומר פרעתי. וכן הודאת שכיב מרע כל זמן שלא נכתבה. הראב"ד פרק גט פשוט. והרשב"א מודה לו.
שכיב מרע שאמר מנה לפלוני בידי, ואמרו היתומים חזר ואמר לנו פרעתיו, נאמנים, מדלא פסקא אבוהון למילתא סבר מדכר הוא. ואם אמר תנו אינם נאמנים. ואם טוענים נתננו אין נאמנים.
